יום שישי, 23 באוקטובר 2015

מדעי החיים עצמם: שומרים על חבית חומר הנפץ באוניברסיטת חיפה


בדיקות הקפדניות בקמפוס, אווירת החשדנות ההדדית, והמרצה שהתבקש “לא לדבר על אקטואליה כי זה יגרור תגובות קשות"
יונתן הללי

הסיוט הזה יימשך עוד הרבה זמן? הטיחה השבוע דנה סטודנטית באוניברסיטת חיפה, במאבטח שהתנהל באטיות תוך כדי הבדיקות שערך לסטודנטים בכניסה לקמפוס. “ככה זה יותר טוב, תאמיני לי”, אמרה סטודנטית אחרת. “הבדיקות האלה מתישות”, הוסיפה דנה, “והן לא בגללי ולא בגלל החברות שלי, אלא בגלל הטרוריסטים שאוכלים, שותים ולומדים אצלנו, ולקראת סוף היום הם מקנחים בדקירה”.

שנת הלימודים האקדמית נפתחה השבוע בצל המצב הביטחוני, והמציאות מיהרה לחלחל לתוך הקמפוסים ברחבי הארץ, בין היתר בהפגנה שהתקיימה שלשום באוניברסיטת תל אביב. במהלך ההפגנה קראו עשרות סטודנטים ערבים קריאות נגד ישראל והניפו דגלים פלסטיניים. מולם הפגינו עשרות פעילי ימין. גם באוניברסיטת חיפה, שבה 25% מתוך 18 אלף הסטודנטים הם ערבים, המתיחות מורגשת היטב.

“עכשיו שקט מאוד”, אומר יו”ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה עמית שפר, ומספר על אוהל ההידברות שהוקם בקמפוס. “אצלנו יש אווירה מצוינת”, הוא טוען. “אין משהו חריג. ההבנה שכאן לומדים ופחות עושים פוליטיקה היא השלטת. יש כאלה שהולכות עם גז מדמיע, אבל ללא קשר למצב. זה אסור על פי התקנון שלנו, אבל מי שמפחדת ללכת בחושך, הולכת עם גז מדמיע. למעט מקרה אחד לא שמעתי שזה בגלל המצב, ואני גם לא מכיר מישהי עם גז מדמיע”.

אלא שנראה שהמצב בשטח מעיד אחרת. גל, סטודנטית מירושלים בת 23, מודה שבתיקה יש מספריים, גז מדמיע ואפילו סכין מטבח. לדבריה, היא “לא חוששת אלא זהירה”. “הפחד הגדול שלי בתקופות האלו ובכלל הוא דווקא מהצד הישראלי”, היא אומרת, “הפחד הוא גם ממי שמזדהים עם הקורבן הפלסטיני כביכול. אותם אנשים הם חומר הנפץ הכי גדול במדינה”.

“אני הולכת עם מכל גז להגנה עצמית בתיק”, מספרת סטודנטית אחרת. “אפילו בתוך הקמפוס אין לי מספיק ביטחון”. ועוד סטודנטית מספרת: “אני מסיימת את השיעור האחרון כשכבר חושך בחוץ, ואני מפחדת ללכת לתחנת האוטובוס לבד. מחפשת מישהו שיילך איתי”.

“ממה יש לחשוש?” תוהה מצדה פאטמה אבו רעד, בת 24, סטודנטית לעבודה סוציאלית מאום אל־פחם שנמצאת בשנה השנייה ללימודיה ועוטה חיג’אב. אבו רעד היא נציגת החוג שלה באגודה, מטעם רשימה שנקראת “סטודנטים פלוס”. "למה שיתקרבו אלי?” היא תוהה. “בגלל החיג’אב? מי יתקרב אלי? מי ידבר איתי? אני לא חוששת מאף אחד, וגם לא חוששים ממני”.

המשיכו לעקוב בעמוד הפייסבוק שלנו 


פתיחות ודו קיום, אוניברסיטת חיפה. צילום: דורון גולן
אחת מחברותיה הקרובות של אבו רעד היא אור רם, חיפאית במקור, גם היא סטודנטית לעבודה סוציאלית בשנתה השלישית. השתיים חולקות חדר במעונות הסטודנטים ומספרות על קשר הדוק, “כמו אחיות”, לדבריהן. “המצב במדינה נגרם בגלל שטיפת המוח שעושים לאנשים שם וגם לאנשים אצלנו”, טוענת רם. “הממשלות לא מספרות את האמת לעם. הן הבעיה, לא האוכלוסייה והאנשים. כל אחד מצייר את התמונה שלו. יש לי טענות אלינו. אליהם אין לי טענות כי זאת הבעיה שלהם. אני גם אומרת את הדברים לפאטמה, ואנחנו חושבות אותו דבר”.

“היא צודקת”, מהנהנת אבו רעד, שלדברי חברותיה הצביעה בבחירות האחרונות למפלגתו של משה כחלון. “לא כל מה שמראים לנו מישראל הוא משקף, ולא כל מה שהפלסטינים מראים לאנשים הוא אמיתי ומשקף. יוצרים כאן מצג שווא”.

“אני מרגישה איתה בטוחה”, מסכמת רם, “ואני בחרתי להיות השותפה שלה לחדר. אני ופאטמה חברות מצוינות, והמצב הזה לא יכול לערער את היחסים שלנו”.



מסר של פיוס

אוניברסיטת חיפה הייתה אמורה להיות מודל של דו־קיום בין סטודנטים יהודים וערבים שלומדים יחד. בעבר קיצונים ימנים אף הדביקו לה את הכינוי האירוני “אוניברסיטת ביר זית”, בשל הסטודנטים הרבים מהמגזר שלומדים בה. אך המציאות תמיד הצליחה לסדוק את ההרמוניה.

חברי הסגל האקדמי והמינהלי מודעים לחבית חומר הנפץ הפוטנציאלית שקיימת מתחת לאפם, וחלק מהאמצעים שננקטו להרגעת המצב הם הקמת אוהל ההידברות, כאמור, והגברת האבטחה בקמפוס. באוניברסיטה אמנם לא מספקים מספרים, אבל לדברי סטודנטים, כוח האבטחה הוכפל ואף שולש. “זה לא פשוט לנהל אוניברסיטה כזאת”, אומר אחד המרצים. “אתה לא יודע מאיפה יכול לצוץ המשוגע או המשוגעת, יהודי או ערבי, ולהצית תבערה, שאלוהים יעזור לנו”.


בניסיון להרגיע את המתיחות, שיגרו נשיא האוניברסיטה עמוס שפירא והרקטור פרופ’ דוד פרג’י איגרת נשיא לסטודנטים, שבה נכתב בין היתר: “השנה פתיחת שנת הלימודים עומדת בסימן של שמחה והתרגשות, אבל גם בצער וחשש מאירועי הימים האחרונים במדינה שלנו... כפועל יוצא מהמצב ובהתאם להנחיות גורמי הביטחון תוגברה האבטחה באוניברסיטה... באוניברסיטת חיפה חוקרים ולומדים יהודים מכל המגזרים, לצד ערבים, דרוזים, צ’רקסים, חיילים לצד אזרחים, דתיים עם חילונים, עולים חדשים וצברים, מהמרכז ומהפריפריה... לעתים המגוון התרבותי שלנו יוצר גם מתחים, ואל לנו לחשוש מהם... יש להניח שאירועי הימים האחרונים יאתגרו גם את מרקם היחסים בקמפוס שלנו...” גם פרופ’ פרץ לביא, נשיא הטכניון, שבו למדה המחבלת מהפיגוע בעפולה, פרסם איגרת בנוסח דומה המעבירה מסר של פיוס.

הסטודנטים עצמם מספרים על בידוקים ותורים לא מעטים, בעיקר בשעות הלחץ. “אני לא מתרגזת כשמבקשים ממני להיבדק בקפדנות”, אומרת אבו רעד. “גם מאור וגם מיהודים מבקשים אותו דבר. מספיק לחשוב שכל הזמן דופקים אותנו. גם הערבים וגם היהודים צריכים להשתחרר מהמחשבה שיש צד אחד אשם בסיפור הזה. צריך לשים סוף לנטייה לחשוב שהכל כאן קורה בגלל הערבים, בגלל שהם ערבים”.

"כמו אחיות" אור ופאטמה. צילום: ללא קרדיט
“זאת השנה השלישית ללימודים שלי וזאת הפעם הראשונה שראיתי תור ארוך בכניסה לאוניברסיטה”, מספר אור, סטודנט מתל אביב. “בדקו אותי בדומה לבדיקות בכניסה לקניון: פתחו לי את התיק ואפילו שאלו אותי כמה שאלות. יש בזה משהו לא נעים וקצת מביך, אבל אני מבין את החשיבות של הבדיקה וזה נותן תחושת ביטחון. יחד עם זאת, לא נעשו בדיקות בכיסים של אף אחד מהאנשים שהיו בתור, כך שלדעתי, הבדיקה הזאת לא בהכרח תמנע אירוע”.
ויש גם מי שחושבים שהבדיקות המוגברות אולי כלל אינן נחוצות. “המוסתים הם לא אלה שנמצאים כאן”, טוענת גילת, סטודנטית בת 28 מנתניה, “אלא מי שנמצאים בכפרים שלהם. אלה שיש להם סמארטפון ביד. הם רואים תמונות של עוני וילדים רצים יחפים, ואחרי זה פוסט שבו מסבירים למחבל הפוטנציאלי כיצד להכין פצצה מאולתרת. אלה שמעיינים בפוסטים האלה לא יודעים מה יש להם להפסיד בחיים האלה. הם גדלים לתוך העוני והמסכנות. הסטודנטים כאן שבונים חיים לא רצים לדקור, כי יש להם מה להפסיד”.

“גם אני ראיתי סרטים של דאע”ש שמורידים לאזרח אמריקאי את הראש”, טוען מנגד גלעד, סטודנט בן 31. “אז מה, רצתי לעשות את זה? די עם הקשקוש. הכל מתחיל מהבית. השנאה שלנו במקומות מסוימים אליהם היא מהבית, והשנאה שלהם אלינו היא מאותו מקום”.



“מתח באוויר"

גל הטרור האחרון אומנם לא התחיל בקמפוסים, אבל במסגרתו ניכרת מגמה מדאיגה, שבה סטודנטים ערבים מביעים ברשתות החברתיות תמיכה במעשי טרור וברצח ישראלים. בתנועת “אם תרצו” ובמנגנוני ימין אחרים, שמנסים לאתר ברשתות החברתיות מפגעים וירטואליים, כהגדרתם, מספרים על סטודנטים שמשנים את תמונת הפרופיל שלהם לכאלו המנציחות את זכרם של מחבלים. לדבריהם, יש גם מי שמשמיעים קריאות, כגון “יום הניצחון האמיתי עוד יגיע” או “הדם יישפך ברחובות עד שננצח”. כל זה מתחולל אל מול ההסתה שמתחוללת גם מהצד הישראלי.

בינתיים, המצב הביטחוני ניכר לא רק באווירה המתוחה בקמפוס, אלא חודר גם לשיעורים עצמם. רבים מהסטודנטים שעמם שוחחנו סירבו להיחשף בשמם, בטענה ש”אנחנו בכיתה עם לא מעט ערבים. בדרך כלל רוב הנוכחות היא של הסטודנטים הערבים”.

“האווירה בכיתה לא נעימה”, טוען מ’, סטודנט מחיפה. “יש חשדנות הדדית. למרות שאלה חבר’ה שאני מכיר כבר יותר משנה, לך תדע מה עובר להם עכשיו בראש”.

“מרגישים את אווירת החשדנות של החברים היהודים בכיתה, במסדרונות, בדשא”, מספר סטודנט ערבי. “כל קבוצה מתכנסת בפינה שלה. לא מתקרבים יותר מדי אחד לשני. זה לא היה כך בשנה שעברה”.


“מרגישים מתח באוויר”, מודה גם מרצה שמלמד בכיתה מעורבת. “אי אפשר לקיים דיון בנושא אקטואלי בלי שמיד תרגיש את חוסר הנוחות שמשדרת כל קבוצה - יהודים מול ערבים”. לדבריו, לאחר השיעור ניגש אליו סטודנט ערבי וביקש בנימוס: “כל דיון על מה שקורה עכשיו בשטח יכול לגרור תגובות קשות, ולכן עדיף לא לעסוק בזה”. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

חדשות צ'רקסיה
תפוצות התפוצה בישראל
קווקז
עולם
ישראל רוסיה
כתבות
חזרה למולדת הבעיה הצ'רקסית
תיירות בצ'רקסיה ספורט
החוויה הצ'רקסית בישראל