במהלך מלחמת מאה השנים בין רוסיה וצ'רקסייה, עזבו רבים את בתיהם לאחר שהמלחמה התקרבה אליהם והלכו לכפרים סמוכים עד חלוף הסכנה. אך המלחמה המשיכה והתפשטה ועוד משפחות נאלצו לעזוב את הבתים כדי לנסות ולהתרחק מהלחימה. אחת מהמשפחות הללו הייתה משפחת חטוקאי (פדסיי) שעזבה את הבית ולא שבה אליה מעולם.
אב המשפחה, ידיג תַוּון, נשאר מאחור כדי לשמור אך האמא ושני הבנים, איסמעיל ועלי, עזבו לכפר סמוך לאחר שנאמר להם שהסכנה קרובה ואסור להישאר. (איסמעיל הוא סבו של עלא דין יחיא חטוקאי מכפר קמא, ועלי הוא האימאם המלומד של הצ'רקסים 'עלי יפנד רידא חטוקאי').
עלאדין מספר כי אביו יחיא שמע את סיפור הגירוש והיציאה מאביו איסמעיל, ומספר כי תחילת הסיפור היה לפני שצבא הכיבוש עבר את נהר הקובאן. המקום: הכפר חטוקאי. שבט חטוקאי בין השבטים הקטנים שישב על גדות נהר הקובאן. כל השבטים הקטנים בצפון שישבו לאורך נהר הקובאן היו הראשונים שסבלו מהמלחמה והגירוש.
עלא דין: בגלל הסכנה הקרובה אמרו לבני המשפחה לצאת מהבית וללכת לקרובים בכפר סמוך. את הבית נעלו והשאירו את המפתח במחבוא הרגיל ואמרו למשפחה תישארו אצל הקרובים עד שתחלוף הסכנה. כך נפרד האבא מהאמא והילדים ולא נפגשו יותר.
כל אחד שהיה מסוגל לשאת נשק, כולל צעירים בגילאי 18, יצאו עם המבוגרים למלחמה. המשפחה, שהגיעה לכפר אחר, נאלצה שוב לעזוב לאחר שנאמר להם שהמלחמה מתקרבת. כך מכפר לכפר, מבלי לדעת לאן הם הולכים, המשיכו את המסע, וככל שהמשיכו גדל גם זרם הפליטים שעזב את הבתים מבלי לדעת לאן הולכים.
עלא דין מספר כי סביו היה בן 12 כאשר עזב את הבית ואחיו היה בן 8. אף אחד מהפליטים לא היה מוכן עם אוכל וציוד כאשר הם יצאו מהבית וגם לא היו מוכנים לגשמים ולשלג והקור. ככל שהתקרבו לעבר חוף הים השחור הדרכים הפכו לצרות יותר בגלל המורדות. סבא שלי סיפר במקומות מסויימים הם נאלצו ללכת על גופות של פליטים שמתו כתוצאה מהקור או מחלות או חוסר תזונה, והייתה גם חוסר יכולת לקבור מתים.
לדברי עלא דין המסע של משפחתו ארך כשנה עד שהגיעו לחוף הים השחור, קרוב לכפר לאזרובסקי 150 ק"מ. סבו סיפר כי שם בחוף הם ישבו מתחת לעצים, במיוחד היה עץ גדול מאוד ושם המתינו ולא ידעו מה מצפה להם.
---------------------------------------------------------------------------
לאחר המתנה בחוף העמיסו את האנשים על אוניות והועברו לכיוון ארצות הבלקאן (יוון, רומניה, הונגריה, בולגריה). משפחת חטוקאי, כמו משפחות רבות, יושבה ברומניה במקום שנקרא ורמאל. הם יושבו בעמק גדול מאוד שהיה מלא בצמחייה של קני סוף. רק במורדות והשוליים של העמק היה ניתן לעבד את האדמה. בכל קיץ היו נדלקים קני הסוף ולא היו נכבים אלא רק לאחר שיורד שלג ומכסה את האדמה.
עלא דין מספר כי בשנות ה-80, במסגרת עבודתו במפעלי נייר חדרה, הוא ביקר ברומניה: "כאשר לקחו אותנו לסיור באזור הזה של ורמאל הרגשתי צמרמורת כשנגלה לנגד עיניי העמק שבו ישבו אבותינו. כיום נמצאת שם עיירה בשם פלוישט. ראיתי שהעמק מלא משאבות נפט רבות ורק אז הבנתי שהאש של קני הסוף שלא כבתה למשך זמן רב הייתה בגלל מקור הנפט.
המתיישבים הצ'רקסים בוורמאל חיו במקום בין 8-10 שנים. הם חוייבו לשרת בצבא העות'מאני ובשנת 1875 חתמו הטורקים והגרמנים על הסכם אי-לוחמה. העות'מאנים החלו להעביר את הפליטים לאזור הים התיכון ולפזרם מאזור העיר אסקנדרון בדרום טורקיה ועד העיר עזה בפלסתינה. בספטמבר 1879 החלו המתיישבים הראשונים להגיע לכפר קמא ומשפחת חטוקאי הייתה ביניהם.
http://www.adigabisman.net/full.php?id=486
