יום שישי, 3 ביולי 2015

'מפת הדרכים' – הגבולות המשתנים במזה"ת


כמאה שנה אחרי שגבולות המזרח התיכון עוצבו על ידי מעצמות קולוניאליות אירופאיות, יצא לדרכו 'מסע הלוויה והקבורה' של הסכם סייקס-פיקו. בעקבות אירועי האביב הערבי ועליית כוחם של 'שחקנים' סמי מדינתיים ושאינם מדינתיים כגון המדינה האסלאמית – מפת גבולות המזרח התיכון משתנה. מסגרות מדינתיות מתערערות, מדינות לאום מתפוררות ואת מקומן תופסות ישויות המבוססות על שבטיות וחמולתיות, דת, אתניות ושפה. האם 'קבירתו' של הסכם סייקס-פיקו עשויה להיות הפתרון הטוב ביותר לעתידו של האזור?
הדס ממן
משקיפים רבים המביטים על שפיכות הדמים הנוכחית במזרח התיכון, תוהים בקול רם אם אנו עדים להתפוררות גבולות מדינות הלאום שהוקמו באזור לפני קרוב למאה שנה. ברם, המשברים בעיראק ובסוריה חושפים תהליכים המבעבעים מתחת לפני השטח זה זמן רב. תהליכים אלו, הנראים כעת בוודאות קרובה לבלתי הפיכים, יובילו למפה של האזור השונה בתכלית.
בימיו הראשונים 'המשכרים' של האביב הערבי, רבים האמינו שהעולם הערבי נכנס לתקופת 'רנסנס' בדמוקרטיה אזורית שתוביל בהכרח – כך הניחו – ללכידות חברתית גדולה יותר. אולם, זעם האביב הערבי חשף את הטבע העדתי של האזור. זהויות מודחקות הופיעו מחדש ומאיימות לאתגר את אחדותן של המדינות המוסלמיות ולטשטש קווים גיאו-פוליטיים מוצקים.
העולם אולי יכול להתמקד בשסעים בעיראק בין קהילותיה השיעיות, הסוניות והכורדיות – אולם "הבלקניזציה" כבר התרחשה בלוב, ופיצלה אותה למספר מדינות דה-פקטו, ונראה שסוריה היא הבאה בתור להימצא על 'קרש החיתוך'.
סייקס-פיקו והבורות בהבנת מבוך הזהויות במזרח התיכון
כאשר נפלה האימפריה העות'מאנית, עיצב הקולוניאליזם האירופאי מזרח תיכון חדש. ב־16 במאי 1916, נחתם הסכם חשאי בין נציג משרד החוץ הבריטי, מארק סייקס, לבין נציג מטעם משרד החוץ הצרפתי, שארל פרנסואה ג'ורג' פיקו, על חלוקת שטחים לאחר ההבסה הצפויה של האימפריה העות'מאנית. צרפת ובריטניה חילקו את המזרח התיכון לכ־15 מדינות לאום מבלי להתחשב בתושבי האזור וברצונותיהם ומבלי לקחת בחשבון שיקולים כגון הומוגניות דתית, שבטית, לשונית ותרבותית.
שני הצדדים הסכימו כי צרפת תקבל את לבנון, את סוריה וחלקים מסוימים מטורקיה, ואילו בריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת אזור המפרץ הפרסי. ארץ ישראל חולקה לכמה חלקים, שרובם הוכללו באזור ההשפעה הבריטי וחלקם היו לאזור בין-לאומי.
מערכת המדינות והגבולות על פי 'סייקס־פיקו' נשמרה במשך שנים רבות בזכות משטרים נוקשים ומדכאים שפעלו אך ורק למען עצמם. המדינה לא היוותה אז אמצעי להגדרה עצמית של לאום מסוים, אלא שימשה בעיקרה מסגרת שמספקת לגיטימציה לשימוש בכוח לשירות      אינטרסים של שליטים אוטוקרטיים.
פרופסור ארנון סופר הסביר במאמר בכתב העת "מערכות" כי כל עוד הטרור והפחד שלטו באזור, מדינות הלאום הצליחו לתפקיד בצורה מסוימת, ודרישותיהם של מיעוטים לאומיים ושבטים לדמוקרטיה או אוטונומיה דוכאו במהרה ביד קשה. אלא שבהמשך, מסביר פרופ' סופר, התברר כי ההבדלים בין החמולות, השבטים והדתות השונות ביעבעו מתחת לפני הקרקע במהלך 100 השנים שחלפו מאז אותם הסכמים בין סייקס לפיקו, וכי מדינות הלאום לא היו אלא בבחינת 'אחיזת עיניים' גרידא, בזמן שהבדלנות השבטית, הדתית והלאומית המשיכה לשגשג.
הגבולות של המדינות החדשות נקבעו לא על ידי טופוגרפיה ולא על-ידי דמוגרפיה. הדגל אותו הניפו הלאומניים הערביים במהלך המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית, ייצג סטנדרטים של ארבע שושלות ערביות: ח'ליפות בית עבאס (שחור), בית אומייה (לבן), השושלת הפאטמית (ירוק) וההאשמית (אדום). הצבעים נשארו במחצית מהדגלים הערבים כיום, אולם, לשמות והסמלים של המדינות שהוקמו לא היה כל קשר לתושביהם.
flag-692614_1920
הסדר הפוסט-עות'מאני, שעוצב ככורח של מלחמה, שאיפות אימפריאליסטיות, ובורות בהבנת מבוך הזהויות במזרח התיכון, שרד מאה שנות מלחמה, עצמאות ומהפכה. אולם, בעוד הגבולות החיצוניים נותרו ללא שינוי, הסכסוכים האתניים והדתיים היו לאורך כל הדרך.
לפי דוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, חולשתו של רעיון הלאום הערבי הביאה לכך שמדינות כמו עיראק, סוריה, תימן, סודן ולוב נמצאות כיום בשלבים שונים של היחלשות, עד כדי התפוררות של ממש, ומדינות נוספות עשויות להצטרף אליהן כבר בקרוב.
סוריה ועיראק חדלו לתפקד כמדינות. חלקים גדולים של שתי המדינות אינם בשליטת השלטון המרכזי, והדומיננטיות של הזהות העדתית והאתנית רוקנה מתוכן את משמעות הלאומיות הסורית והעיראקית.
בלבנון, חוסר שביעות רצון של עשרות שנים הובילה למלחמת אזרחים שגבתה את מותם של למעלה מ-100,000 איש. בעיראק ובסוריה, משטר מפלגת הבעת', אשר החזיקה אידיאולוגיה לאומית חילונית ונמנתה על קבוצות המיעוט, ניסה לרכז כוח ולהכניע מתחים אתניים, ניסיונות שעלו בתוהו.
אוכלוסיית הכורדים המונה כיום קרוב ל-25 מיליון איש מחולקת בין ארבע מדינות: טורקיה, איראן, עיראק וסוריה. הערבים השיעים פוצלו בין עיראק, כווית, בחריין, והמחוזות המזרחיים של סעודיה. העלאווים, כת שיעית ערבית כופרת, מתגוררים כיום בסוריה, צפון לבנון ולאורך קו החוף בדרום מערב טורקיה.
הדרוזים חולקו בין ישראל של היום, לבנון וסוריה. לבנון, לכאורה מעוז נוצרי, כוללת כיום אוכלוסיות סוניות ושיעיות גדולות, כמו גם עלאווים ודרוזיים. הערבים הסונים, שהיוו את האוכלוסייה הדומיננטית במזרח התיכון, חולקו למספר רב של מדינות. מיעוטים כדוגמת הטורקמנים, צ'רקסים, אשורים והיזידים פזורים במרחב.
האביב הערבי ועליית המדינה האסלאמית
כתוצאה מהטלטלה האזורית, עוצמת מלחמת האזרחים והמבוי הסתום בסוריה, בשילוב סכסוך הדמים המתמשך בעיראק, חוסר היציבות בלבנון, ועלייתה של ישות המדינה האסלאמית (דאעש), זהויות שבטיות, דתיות ועדתיות מתחדדות, מה שעשוי להביא לשינוי גבולות הסרגל אשר שורטטו בידי הקולוניאליזם האירופאי לפני כמאה שנים.
עלייתה של המדינה האסלאמית ורעיון הקמת הח'ליפות האסלאמית היא התוצאה הישירה של משבר זה. המנהיג של הקבוצה הקיצונית הסונית, אבו בכר אל-בגדאדי, אשר הכריז על עצמו הח'ליף החדש, נשבע למחוק את חרפת "מזימת סייקס-פיקו"והבטיח להרוס את הגבולות במזרח התיכון.


תמונה שפורסמה ברשתות החברתיות. המדינה האסלאמית שמה לה למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית ולהסיר את גבולות 'סייקס-פיקו'
תמונה שפורסמה ברשתות החברתיות. המדינה האסלאמית שמה לה למטרה להקים ח'ליפות אסלאמית ולהסיר את גבולות 'סייקס-פיקו'

המציאות הנוכחית במזרח התיכון כתוצאה מהתפוררות מדינות הלאום המלאכותיות של סייקס־פיקו – דומה במידה רבה למציאות בסוף המאה ה-19 במזרח התיכון.
לוב התפרקה שוב לחבליה ההיסטוריים. סודאן – לאחר כ־60 שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם בחזיתות שונות – התחלקה לדרום סודאן, מדינה חדשה שהיא נוצרית ופגאנית אפריקאית, ול(צפון)סודאן, שהיא ערבית, מוסלמית ובעלת אוריינטציה למזרח התיכון בכלל ולמצרים בפרט.
סוריה חזרה והתפרקה בשנים 2015-2011 לשבטים, לערים ובנותיהן, והיא שסועה על פי חלוקה דתית ולאומית כמו אחותה לבנון שהתפוררה עוד קודם לכן. גם עיראק התפרקה בצורה לא רשמית לשלושה חלקים: כורדי, סוני ושיעי. ניתן רק לחכות ולראות האם גם ירדן השכנה תישאב לתוך המערבולת הזו?
טורקיה הגדולה, נותרה עם הכורדים. לפני כמאה שנים, כאשר הכורדים מנו כשניים-שלושה מיליון נפשות, ניתן היה להכיל אותם במזרח טורקיה, אך כיום מספרם במדינה כבר מגיע ללמעלה מ-20 מיליון. מבחינת השלטון באנקרה מדובר באיום אסטרטגי, שכן בשטחי הכורדים מצויים מתקני מים חשובים ובשטחיהם עוברים צינורות נפט וגז. לא רק שהמיעוט הכורדי עלול להוות איום לשלמותה הטריטוריאלית של טורקיה, אלא הוא גם עשוי להיות חלק מ'רעידת אדמה' גיאופוליטית שתכלול גם את הכורדים של עיראק, של סוריה ואולי גם של איראן, 'רעידת אדמה' שנתנה חלק מאותותיה בבחירות האחרונות בטורקיה (יוני 2015).
בחצי האי ערב, ככל שהמערב ובראשו ארצות הברית, מפגינים עניין הולך ופוחת באזור, כך נחלשים כל מוקדי הכוח במדינות השוכנות בו: סעודיה, כווית, בחריין, קטר, עומאן ויתר אמירויות המפרץ הפרסי. אל החלל הריק המתפתח נכנסים כוחות חדשים כמו איראן השיעית וגורמים מיליטנטיים ג'יהאדיסטיים כדוגמת המדינה האיסלאמית, שעשויים לאורך זמן להוביל למיטוט משטרים מלוכניים. המשך מגמת התפוררות מדינות הלאום שעוצבו בהסכמי 'סייקס־פיקו', עשויה להוביל לחזרת הישויות המדיניות הישנות, שמבוססות על חמולות, שבטים, דת ושפה.
ללא שם
ישראל בסביבה המשתנה וחדירת איראן לוואקום הערבי
לפי דוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ישראל ניצבת בפני אתגרים משני סוגים. האתגר הראשון הינו שחקנים כמו איראן, טורקיה, חיזבאללה וארגונים פלסטיניים, המבקשים לכפות שינוי בלתי־מוסכם במציאות באמצעות כוח ישיר או עקיף. האתגר השני קשור למצבה הנוכחי של המערכת האזורית, כשהמבנים הפוליטיים רעועים וקצב שינויי המשטרים מהיר.
בנוסף, לפי הדוח, התערערות מערכת סייקס־פיקו הופכת את טהרן לאתגר האסטרטגי העיקרי של ישראל. אמנם פחת האיום הוותיק מצד מדינות הגובלות בישראל ונהנות מגיבוי מעצמתי, אך החולשה של הערבים מכשירה את הקרקע לחלחול עמוק יותר של האיראנים לאזורים אסטרטגיים כמו הגולן הסורי, לבנון, רצועת  עזה וים סוף.
שרטוט מחדש של הגבולות
דעיכת הסדר על-פי סייקס-פיקו לא בהכרח אומרת ששרטוט המפה של המזרח התיכון ייעשה מוושינגטון. אירועים בשטח יניעו שינויים אלה, אם הם ייגרמו על ידי לאומיות כורדית, נסיגה עלאווית, או אחווה סונית.
הופעתן של כורדיסטן או עלאוויסטן, או ההתכווצות של המובלעת הנוצרית-מארונית בלבנון, יכולות, מחד, לחלק את מדינות הלאום לאזורי שליטה חדשים, ומאידך, להוריד את מפלס האלימות האתנית-דתית המתמשכת.
בגדאד שיעית, דמשק סונית, בירות מארונית, לטקיה עלאווית, אירביל כורדית, ירושלים יהודית, אנקרה הטורקית סונית, טהרן הפרסית- שיעית? זהו רק הימור, אך יתכן וחלוקה מעין זו עלולה להוביל לאזור יציב יותר.

כמו ה'בלקניזציה' של אירופה, תהליך כזה יהיה איטי, אך בתהליכים המתרחשים באזור, רצון העמים להגדרה עצמית ודחיית המערכת הפוסט-עות'מאנית מהדהד. אולי, ורק אולי, מדינות עם גבולות טבעיים יצליחו, במקום בו מדינות מלאכותיות נכשלו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

חדשות צ'רקסיה
תפוצות התפוצה בישראל
קווקז
עולם
ישראל רוסיה
כתבות
חזרה למולדת הבעיה הצ'רקסית
תיירות בצ'רקסיה ספורט
החוויה הצ'רקסית בישראל