הרגשתי שאין לי מה להתבייש בזה שאני קווקזי

גרעין 'פעימה' - התחברו לשורשים, ויצאו מחוזקים (צילום: הרצל יוסף)

16 חברי גרעין 'פעימה', בני העדה הקווקזית תושבי באר שבע, הרחיקו עד לקווקז כדי להתחקות אחרי זהותם ולהתמודד עם הסטיגמות שדבקו בעדה. בעוד שם המוסלמים אירחו אותם בנדיבות מופלאה, בארץ הם מספרים על חוויות קשות עד כדי צורך לשנות שמות משפחה כדי למצוא עבודה

בשיאו של מבצע 'צוק איתן' בקיץ שעבר יצאה חבורת צעירים בני העדה הקווקזית, כולם תושבי באר שבע , למסע יוצא דופן - טיול שורשים באזור הקווקז. 16 ימים סיירה חבורת הצעירים, חברי גרעין 'פעימה', ברחבי הקווקז, ביקרו בני משפחה והתארחו בבתיהם של משפחות מוסלמיות ("הן אירחו אותנו למופת, למרות שהן ידעו שאנחנו יהודים וישראלים", מספרים הצעירים).

המטרה שחברי הגרעין הציבו לעצמם הייתה ברורה - לנסות ולגבש את זהותם כדי להבין את החיבור של בני העדה הקווקזית לחברה הישראלית, שפעמים רבות רואה בעדה קהילה אלימה ומבודדת, ולבדוק אם בכלל יש חיבור כזה. גרעין 'פעימה', שנקרא על שם התוכנית שמפעיל ג'וינט ישראל־אשלים בשיתוף עיריית באר שבע, הוקם לפני כשש שנים. עד כה מדובר בגרעין הראשון על טהרת העדה הקווקזית שפועל בבאר שבע בפרט ובאזור הנגב בכלל.

הצעירים שפגשנו השבוע הרחיקו עד לקווקז כדי להיווכח שהוריהם והדור המבוגר יותר של העדה הקריבו את חייהם הנוחים והטובים בקווקז למען עתיד הדור הצעיר כאן בארץ. הם מספרים על מסע מרתק במדינות הקווקז, שמרבית האוכלוסייה שלהן מוסלמית, על סיורים בבתי הכנסת של הקהילה היהודית וביקורים אצל קרובי משפחה נשכחים, מסע שורשים מרתק שעורר אצלם גאווה גדולה על היותם קווקזים, ישראלים ויהודים.

חיבור למקום

פולינה אליאסף־כהן (28), נשואה, סוכנת מכירות וסטודנטית במכללת ספיר, נולדה בעיר דרבנט ברפובליקה של דאגסטן השייכת לרוסיה ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. "את מסע השורשים הזה תכננו חברי הגרעין למעלה משנתיים", היא מספרת. "ישבנו והגינו את הרעיון לצאת למסע הזה כדי להתחקות אחר המקורות שלנו, מהיכן באנו, היכן גדלנו בילדותנו, היכן ההורים שלנו גדלו, בעצם כדי להכיר את הסביבה שאותה עזבנו רובנו עוד בילדותנו ולא הכרנו אותה. רצינו להתחבר לשורשים, למקורות".

וכל זה קרה כשבבאר שבע נפלו טילים.

"היה לנו מאוד קשה עם זה. השארנו כאן משפחות והחברים שלנו היו בשירות מילואים באותם ימים. דאגנו מאוד. תחילה אפילו חשבנו לא לצאת, אך בסופו של דבר לא ויתרנו ויצאנו".

אליאסף־כהן מסבירה שהתהליך שעברו בני הגרעין לקראת המסע וגם התהליך שהם עוברים כעת במסגרת פעילות הגרעין נועדו לחזק את החיבור שלהם לשורשים. "אי אפשר להתעלם מהסטיגמות שהודבקו לעדה שלנו, אבל לנו יש רצון להוכיח שכל הסטיגמות האלה אינן נכונות", היא אומרת. 

חיפוש משותף

אניה שץ (27), עובדת סוציאלית בעמותת 'תור המדבר', יוצאת דופן בחבורת הצעירים. היא בעצמה אינה נמנית עם בני העדה הקווקזית והחיבור שלה לגרעין נוצר בעקבות בן זוגה דניאל אבדלימוב (27), בן למשפחה יוצאת הקווקז. זמן קצר לאחר שהחבורה יצאה למסע השורשים, הם כבר עמדו מתחת לחופה. 

"החיבור שלי לחבורה הזו היה בעקבות בעלי", היא מספרת השבוע. "ממש אחרי המסע נישאנו. נכון שעבורי זה לא היה מסע שורשים קלאסי, אבל מצד שני, היה כאן חיפוש משותף של שנינו אחר הזהות שלנו".

מה הכוונה?

"גם אני, כמו רבים מבני גילי, עליתי ארצה בגיל צעיר מאוד וחוויתי לא מעט מקרים של דעות קדומות כלפי יוצאי מדינות חבר העמים. גם כלפיי הטיחו כינויי גנאי בשל היותי יוצאת רוסיה. גם לי יש את חיפוש הזהות שלי. סטיגמה היא סטיגמה והפגיעה היא פגיעה. עד היום קשה לי להזדהות כרוסייה, מושג שמתכתב עם הקשרים שליליים".

דוגמה לדו־קיום

בן זוגה של אניה, דניאל אבדלימוב (27), סטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ומדריך נוער, נולד גם הוא בעיר דרבנט. בגיל ארבע עלה ארצה עם הוריו. חודשיים שהתה המשפחה בקרית מלאכי, ולאחר מכן התיישבה בשכונת נחל בקע בבאר שבע שמרבית תושביה הם בני העדה הקווקזית.

"תמיד גדלתי בתחושה של חסך, שחסר לי, שאין בשכונה הזו שום דבר", הוא אומר. "חיפשתי את עצמי והחלטתי להתנדב בקהילה עד שהתגייסתי לצבא. גם לאחר השחרור מהצבא חיפשתי מה לעשות עם עצמי. נפגשנו כמה חבר'ה במטרה להקים קבוצת מנהיגות. הייתי המגויס הראשון של הקבוצה הזו לפני שש שנים".

מה הביא אותך לצאת למסע השורשים לקווקז?

"כחלק מפעילות הגרעין שלנו התחלנו לחשוב על הזהות העצמית שלנו כבני הקהילה הקווקזית, מי אני, מה אני. הבנתי שמסע שורשים שכזה רק יעזור לגיבוש הזהות העצמית שלנו. חוץ מזה יש לי בני משפחה שחיים בקווקז. ריתק אותי לבקר אותם".

גאוות יחידה

סרגיי נחימוב (30), נשוי ואב לילדה, הנדסאי מכונות במקצועו ועובד במפעל 'אינטל' בקרית גת, עלה ארצה כשהיה בן תשע. "המסע הזה היה עבורי יותר בשביל להיזכר בתקופת הילדות שלי", הוא אומר השבוע. "אני עליתי בגיל שכבר זוכרים משהו מאותה תקופה. רציתי לחזור לשם, לראות במו עיניי איך נראים מחוזות ילדותי עשרים שנה לאחר שעזבתי את המקום".

בביקורם בקווקז התארחו בני הגרעין אצל משפחות מוסלמיות. "זכינו שם לכבוד מלכים", מספר נחימוב, "ידעו שאנחנו יהודים והם אירחו אותנו למופת. חשבתי לעצמי שאם דבר כזה היה קורה בארץ, אז הגיעו ימות המשיח. הבנתי שאפשר גם לחיות ביחד, יהודים ומוסלמים".

האווירה ברחובות, לעומת זאת, הייתה ידידותית פחות. "מאוד לא היה נעים בלשון המעטה להסתובב ברחובות ולראות כתובות נאצה נגד ישראל", הוא מספר. "היינו שם בתקופת 'צוק איתן' ותדמיתה של מדינת ישראל הייתה בשפל המדרגה. הצטיירנו כמדינה שהורגת ילדים פלסטינים וכמדינה מחרחרת מלחמה. היה די מפחיד להיתקל בגילויי השנאה כלפינו".

עם זאת, המסע חיזק את רגשותיו הפטריוטיים של נחימוב. "שם הרגשתי שבעצם ישראל זו המדינה שלי. לא יעזור שום דבר. רק כאן אתה יכול להרגיש יהודי וישראלי בלי פחד", הוא אומר ומוסיף, "במסע הזה גם הרגשתי שאין לי מה להתבייש בזה שאני קווקזי. זה גם מה שאני רוצה להטמיע בבני הדור הצעיר שלנו, שלא יתביישו במוצא שלהם, שירגישו גאוות יחידה".

זהות בדויה

בני שיחנו אינם מתעלמים מהסטיגמות שדבקו בעדה הקווקזית. "המדינה תקעה אותנו כאן בשכונת נחל בקע", אומר אבדלימוב, "הקווקזים לא
בחרו להתיישב כאן.

המדינה אכלסה אז, לפני 25 שנה, את העולים מקווקז בשכונה הזו. היה מדובר אז על אכלוס זמני, בינתיים כבר חלף חצי יובל שנים והקווקזים עדיין כאן".

מה באשר למשבר הזהות?

אבדלימוב: "כשאתה מגיע למדינה חדשה וזרה לך ברור שאתה חווה משבר זהות. יש קשיים בשפה, בתעסוקה ובהשתלבות בחברה. בתור ילד חוויתי את זה לא מעט. ההורים שלי הגיעו מקהילה עם מסורת דתית חזקה, וכשהם הגיעו לארץ הם נתקלו בתגובות לא אוהדות במיוחד. כשאמא שלי הייתה באה לאסיפת הורים עם כיסוי ראש, אז כל הילדים בכיתה צחקו עליי. זה טלטל אותי".

איך הסביבה מגיבה כשאתה מציג את עצמך בתור בן העדה הקווקזית?

אבדלימוב: "אתה מאמץ לך זהות שקרית כדי לחסן את עצמך מתגובות מתנכרות. בני הנוער שלנו מנסים להתרחק מהסממנים הקווקזיים. יש לעדה הקווקזית סטיגמות של חברה אלימה, של חבר'ה שלא מתגייסים לצבא, צעירים עם עבר פלילי, ועל זה גדלים בני הנוער יוצאי העדה והם רוצים להתנתק מזה. הם מעוותים את הזהות האמיתית שלהם כדי להשתלב בחברה הישראלית. יש כאלה שמוחקים את הזהות הקווקזית שלהם".

אליאסף־כהן היא דוגמה למחיקת הזהות הזו. "החלפתי לפני שבע שנים את שם המשפחה המקורי שלי שהיה אליאספוב", היא מספרת. "בסך הכל השמטתי את שתי האותיות האחרונות בשם משפחתי כדי שלא יזהו אותי כקווקזית. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה הרצון להתחבר לחברה הישראלית. היום לא הייתי עושה את זה".

ממה נבע הרצון למחוק את הזהות האמיתית שלך?

"זה נבע מזה שנתקלתי בסירובים להעסיק אותי במקומות עבודה שונים על רקע המוצא שלי. הבנתי שנדחיתי בגלל שם המשפחה שלי. ברגע ששיניתי את שם המשפחה השתנתה התמונה. איבדתי אמנם את זהותי, אבל הייתה לי עבודה. עכשיו אני מבינה את מה שאיבדתי ומנסה לחזור ולהתחבר לקהילה שלי. אני לא יכולה לברוח מזה. זה מסורת וערכים. אי אפשר להימנע מזה. עכשיו אני מתחברת לקהילה, מתחברת לאנשים".

כותרות שליליות

בשנים האחרונות עלתה העדה הקווקזית בבאר שבע לכותרות בעקבות כמה מעשי רצח. הבולט בהם היה הרצח של איתן איזמיילוב (16) ורוסלן קובייב (17) ז"ל בפיצוציית 'בון בון' בעיר העתיקה בבאר שבע לפני שמונה שנים. הנאשם ברצח, אדם איטל, נשלח בשעתו למאסר עולם. רצח נוסף של שני בני זוג בשכונת נחל בקע זעזע את המדינה.

"אם במקרים האלה לא היו מעורבים קווקזים זה היה זוכה גם כן לכותרות?", תוהה נחימוב. "האם כל רצח אחר שקורה כאן מגיע להיקף סיקור כמו המקרים האלה? החברה הישראלית קיבלה את הקווקזים בצורה לא טובה. שם זכו היהודים לקריאות 'יהודי מסריח' וכאן אתה נתקל בכינוי 'רוסי מסריח'. להיות קווקזי זה בכלל משהו שונה, מוזר ולא מקובל. זה מחדד לגבינו את משבר הזהות. יש לא מעט בני קהילה שעדיין מחפשים את עצמם. אנחנו שואפים לעזור להם".

* מסע השורשים לקווקז של חברי גרעין 'פעימה' מבאר־שבע תועד בסרטו של ניסן כץ "אני יהודי הררי" ושודר ברצועת 'הסיפור האמיתי' של ערוץ 1.

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הנגב"

עודד בר-מאיר