אחרי שזכה באוסקר על "הארטיסט", הבמאי מישל הזנוויציוס חוזר עם "החיפוש", סרט מלחמה ראוי
פעם בכמה שנים מפציע אל חיינו סרט מלחמה חשוב, מודע ומרחיב תודעה. לדידי, "החיפוש" הוא סרט כזה. הבמאי מישל הזנוויציוס, שבעברו הסרט זוכה האוסקר "הארטיסט", מוכיח בסרט זה אומץ אמנותי, יושר מצפוני וכישרון מיוחד ללכידת המצוקה של אלו שכוחות גדולים מהם דוחקים לפינה: ילדי הקרבות של העולם, הבאים מאזורים מלאי הרס וחורבן. "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט", כתב ח"נ ביאליק על פרעות קישינב ב"בעיר ההריגה" ב־1903, ודומה שדבר לא נשתנה מאז.
"החיפוש" עוסק בסכסוך ארוך השנים בין הצ'צ'נים לרוסים, שבמוקדו הפלישה הרוסית לצ'צ'ניה ב־1999 והשפעתה על ילד צ'צ'ני אחד בן 9, חאג'י שמו, שמוצא את עצמו לבד עם אחיו התינוק בתוך גל החורבות שארצו הפכה להיות. מצד שני, "החיפוש" הוא גם סרט על קוליה, נער רוסי תמים בן 19 המסתבך בעבירת סמים בעירו, נשלח לשירות צבאי בצ'צ'ניה ועובר מסכת התעללויות עד שהוא הופך למכונת מלחמה משומנת, פסיכוטית ונטולת רגש אנושי. על אף הדמיון הרב ביניהם, קוליה וחאג'י לעולם לא ייפגשו. הם רק יחלפו זה על פני זה, כל אחד מהם תקוע בתוך הטרגדיה שחייו הפכו להיות.
הזנוויציוס ממשיך לשתף פעולה עם השחקנית הארגנטינאית ברניס בז'ו, שכיכבה גם ב"הארטיסט", וכאן היא מגלמת את קרול, עובדת סיוע של האיחוד האירופי שמנסה לספק לאיחוד תמונה מהימנה של פעולות הרוסים בצ'צ'ניה. היא פוגשת את חאג'י, שהפך לילד רחוב, ומאמצת אותו אל חייה. כאן נוצרת התנגשות מסוימת בין רצונה של קרול לאמץ את חאג'י המתוק והאומלל ולהבטיח לו עתיד טוב יותר ובין הצורך של חאג'י למצוא את אחותו (ששרדה את הקרבות) ואת אחיו התינוק (שזנח לאורך הדרך). דווקא דילמה זו היא החלק הפחות חזק של הסרט, שמרגיש כמו ניסיון לביים את ההתערבות המערבית בסכסוך הזה. אולי כי המציאות עולה על כל דמיון, והתמונה הריאליסטית שחאג'י וקוליה מייצרים על אובדן הילדות והנעורים ולידתם של אבדון ושיגעון חזקים מספיק.
זה אינו סרט קל לצפייה. הוא הוקרן בפסטיבל קאן הקודם, ולנוכח התגובות השליליות מהקהל קוצר, אבל עדיין נמשך יותר משעתיים. הצילום בסרט נע בין סגנון דוקומנטרי לחזיונות מלחמתיים עוצמתיים שהקולנוע מיטיב לתאר. מצד שני, זה חשוב ומשתלם.
הסכסוך בין רוסיה לצ'צ'ניה שונה בהרבה מובנים מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך עדיין קיימים הרבה אלמנטים דומים ויהיה כמעט בלתי אפשרי לצופה הישראלי לא לחשוב על עזה ועל ילדיה בתום הסרט הזה. ילדים שמתים, ילדים שנשארים יתומים, ילדים מפוחדים מאימת המוות וההפצצות. יכול להיות שהילדים האלה מחונכים על שנאת ישראל ועל הרצון לחסלה, אך כוחו של הסרט הזה בהדהודה של שאלה אחת פשוטה: במה אשמתם?