מעורבות רוסיה במזרח התיכון: ישראל בעמדת נחיתות


אסד בחר להסתמך על פוטין ונראה כי ההימור השתלם כשרוסיה מזרימה לו נשק וכוחות. לעומת זאת, ישראל נסמכת על ארצות הברית אך חולשת ממשל אובמה מציבה אותה כעת במצב בעייתי כשההתפתחויות במזרח התיכון פועלות לרעתנו

מסעו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למוסקבה, כשהוא מלווה ברמטכ"ל ובראש אגף המודיעין בצה"ל, הוא ביטוי למגמה בעלת משמעות דרמטית במזרח התיכון: הקטנת מעורבותה של ארה"ב ונסיקה במעמדה האיזורי של רוסיה. אין ואקום. 

בראייה לטווח הקצר, העילה המיידית לנסיעה היא הפרסומים על כך שרוסיה עומדת לשלוח לשדה התעופה לטקיה שבסוריה מטוסים ומסוקי קרב, ולספק לאיראן מערכת הגנה מתקדמות נגד מטוסים מסוג S-300. סביר להניח שהרמטכ"ל רא"ל גדי אייזנקוט, וראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, יפציצו את מארחיהם הרוסים במצגות, בטענה כי הברית עם האיראנים מנוגדת לאינטרסים ארוכי הטווח של מוסקבה. בנוסף, הם ינסו לבחון דרכים לשיתוף פעולה כאשר המטוסים הרוסים יטוסו קרוב מאוד למרחב האווירי של ישראל. 

בראייה לטווח הארוך, מדובר לכל היותר בניסיון לשפר עמדות בהתפתחויות שהן שליליות מאוד מבחינת ישראל: בת הברית הוותיקה שלנו, ארה"ב, גוררת את רגליה החוצה מן האיזור. בהדרגה, אך בעקביות. הסיבות לכך יכולות להיות אסטרטגיה אמריקאית של הגדלת ההתבדלות המדינית, והעברת מרכז תשומת הלב העולמית אל  אסיה במקום למזרח התיכון ואירופה. 

המהלכים של ארה"ב באזור במהלך השנים האחרונות, נתפסים כחולשה. בעיקר הבגידה של ממשלת ברק אובמה בבן הברית לשעבר, הנשיא המצרי חוסני מובראק והלהיטות לחתום על הסכם גרעין עם איראן, כמעט בכל מחיר. 
לעומת ארה"ב, רוסיה נחושה לשדר שהיא אף פעם אינה זונחת את בני בריתה. כוונתה להציב בסוריה מטוסים היא ערובה לכך שלא תיתן למשטר בשאר אסד ליפול, למרות הלחץ הכבד שמפעילים עליו ארגוני המורדים השונים. אסד לא באמת מעניין את ולדימיר פוטין ברמה האישית. מה שחשוב לרוסים זה המסר לכל העולם, שרוסיה היא משענת חזקה - ההפך מארה"ב- ויתרה מכך - המשך השליטה בנמלי טרטוס ולטקיה לחופי הים התיכון.

האינטרס הרוסי משתלב במקרה הזה עם האינטרס האיראני, לשמר את ממשל אסד, כגשר בין איראן לחיזבאללה בלבנון, ולהילחם בארגון המדינה הסונית דאעש.  

רוסיה מיהרה לזמן את שר החוץ האיראני לביקור במוסקבה מיד אחרי חתימת ההסכם בעניין הגרעין בחודש שעבר. היא לא מחכה עד ללוח הזמנים של הסרת הסנקציות כדי ללטוש עיניים על עסקאות נשק בשווי עשרות מיליארדים.  בינתיים, שתי המדינות תיאמו ככל הנראה אתה מהלכים שיבטיחו את המשך מלחמת האזרחים בסוריה, ואתה משך שלטונו של אסד לפחות ב-30 אחוזים משטחי המדינה. 

לאיראן ולרוסיה עוד אינטרנסים משותפים משמעותיים כמו העלאת מחירי הנפט בעולם, על ידי הפעלת לחץ על ערב הסעודית שמציפה את השוק באנרגיה זולה. איראן ורוסיה גם פועלות לקשור בין הסכסוך הסוני-שיעי ברוסיה ובין הסכסוך הסוניי-שיעי בתימן, כדי להלחיץ את ערב הסעודית השכנה לתימן ולאיראן. 
ישראל מצידה פועלת בכמה מישורים: מול ארה"ב יתחילו שיחות בנובמבר על הגדלת הסיוע הביטחוני השנתי והעברת נשק מתקדם כ"פיצוי" על ההסכם עם איראן. מול רוסיה, המטרה היא לצמצם נשקים. לישראל יש כמה ערוצי קשר קבועים עם מוסקבה ואפילו מנופי איום לא משמעותיים במיוחד (כמו אישור העברת נשק לאויבות של רוסיה, גאורגיה ואוקראינה), אבל האמת חייבת להיאמר: רוסיה היא בעל בית עולה במזרח התיכון, והשלישיה נתניהו-אייזנקוט- הלוי תגיע למוסקבה לפני יום הכיפורים בעמדת נחיתות ישראלית, כאשר ההתפתחויות הן לרעתנו.